<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער שני</h1>
<h2>דף ח.</h2>
אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה, חידודה קודם לליבונה. והא איכא צדדין, בית השחיטה מירווח רווח. יש אומרין שאין הלכה כר' זירא, שחוששין לצדדין, שאין אומרין בית השחיטה מרחיב. וכן דעת הרב ר' זרחיה ז"ל. וגם הרב אלפסי ז"ל לא הביאה בהלכות. והראיה לדבריהם מדקיימא לן דסכין צריכה בדיקה אתלת רוחתא, כרב אשי ורב כהנא ורב אחא ורבינא דאית להו הכי, ורב יימר דאמר אתלת רוחתא לא צריכא דייק לה מיהא דר' זירא, וכדאמרינן התם (י"ז, ב') רבינא ורב אחא בריה דרבא הוו יתבי קמיה דרב אשי אייתיאו סכין לקמיה דרב אשי למיבדקה, אמר ליה לרב אחא בדקה, בדקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, אמר ליה יישר וכן אמר רב כהנא. רב יימר אמר אטופרא ואבישרא, ואתלת רוחתא לא צריכא, מי לא אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה שחידודה קודם לליבונה, וקשיא לן והא איכא צדדין ואמרינן בית השחיטה מירווח רווח, הכא נמי בית השחיטה מירווח רווח. והילכך כיון דליתה לדרב יימר ממילא שמעינן דליתה נמי לדר' זירא, דהא בחדא שיטתא קיימי. ויש מי שאומר דהלכה כר' זירא, ולא דמיא לדרב יימר דמורשה דפגימה מתפשטת חוץ לסכין ונאחזת בצדי השחיטה וקורעתן. ועוד דהא דר' זירא דווקא בדידע דמלובנת היא ויהיב דעתיה דלא ליגע לצדדין ובית השחיטה מירווח רווח קצת וכל דיהיב דעתיה איפשר דלא נגע, אבל בדלא בדק אתלת רוחתא ולא ידע אי איכא פגימה מן הצד דילמא נגע ולאו אדעתיה. ועוד דר' זירא דווקא בדיעבד קאמר דהא ליבן סכין ושחט בה קאמר, הא לכתחילה לא ישחוט ואפילו אם אמר אני אשחוט ולא אטה אין סומכין על זהירותו, וההיא דרב יימר אפילו לכתחילה קאמר דסמכינן על הרחבת בית השחיטה, והילכך לא קיימא לן כוותיה. והר"א ב"ד ז"ל מן המתירין ואינה דומה לההיא דאתלת רוחתא ומן הטענה זו שאמרנו. עוד אמרו משמו דאפילו אמר בריא לי שלא נגעתי בצדדין, כל שלא בדק אצדדין אין סומכין עליו, דחוששין שמא הטה. ורב יימר הוה סבור דכיון דחששא רחוקה היא שלא נפגם חודו ונפגמו הצדדין, ואפילו נפגמו איפשר דלא נגע, דבית השחיטה מירווח רווח, הילכך לא חיישינן לה כלל ואינו צריך לבודקה אלא אחודה. ולא קיימא לן כוותיה. ומורי הרב זצ"ל פסק כר' זירא, והיה מביא ראיה מדאמר רב יימר מי לא אמר ר' זירא, משמע דהלכה פסוקה היתה אצלם, דאם לא כן הוה ליה למימר דאמר ר' זירא. ומה שלא השיבו לו דאינה דומה לדר' זירא וכמו שאמרנו, לפי שלא חשו להשיב על זה ודבר ברור הוא שיש לחלק ביניהן, וכדאמרינן בעלמא (בבא בתרא ט', א') ושפיר עבד דלא אהדר ליה. ומסתברא לי כדברי הראשונים דאין הלכה כר' זירא, דסוגיין לכאורה דלא כוותיה, מדאיפליגו (ח', ב') רב ורבה בר עולא בשוחט בסכין של גוים, מר אמר קולף ומר אמר מדיח, אלמא אין אומרין בית השחיטה מרווח רווח, דאם כן למה קולף ולמה מדיח. ואם תאמר דהתם בששחט ולא ידע שהיא של גוים ולא נזהר ונגע, הא איפליגו נמי בסכין טריפה כשבא לשחוט בה לכתחילה, מר אמר צריך להגעילה בחמין ומר אמר מדיחה בצונן או מקנחה בבליתא דפרסי. אלא שאיפשר לדחות דלרבי זירא נמי לכתחילה לא ישחוט ולא התיר אלא בדיעבד, ובסכין טריפה לכתחילה הוא דלא ישחוט הא שחט ונזהר שלא יגע בצדדין אינו צריך לא לקליפה ולא להדחה. וכן הדין בסכין של גוים. ומכל מקום בשל תורה הלך אחר המחמיר, ואפילו בדיעבד אין עושין בה מעשה להקל.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של ע"ז מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר. מותר לשחוט בה מקלקל הוא, דבהמה בחייה עומדת לגדל וולדות ולגזה וחלב. ואע"פ שמתקן בה קצת שהרי הוציאה מידי אבר מן החי, וכל כי הא קרינן ליה מתקן לגבי שבת, וכדאמרינן בפסח שני בסוף פרק אלו דברים (ע"ג, א') שוחט בשבת בחוץ לע"ז מה תיקנן, תיקן להוציאה מידי אבר מן החי. התם הוא משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל שנעשית מחשבתו בתיקון קצת חייב, אבל לגבי ע"ז לא ידבק בידך מאומה מן החרם אמר רחמנא, וכל שיש במעשיו קילקול יתר על ההנאה מותר. ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. ולאו אסור לכתחילה בלבד קאמר, אלא אפילו בדיעבד נמי אסור ליהנות ממנה עד שיוליך הנאה לים המלח, אבל מפני שאמר מותר לשחוט אמר נמי אסור לחתוך. ומכל מקום בהולכת הנאה לים המלח סגי, דהא קיימא לן כר' אליעזר דאמר בפרק כל הצלמים (ע"ז מ"ט, ב') אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח, והולכת הנאה כאן היינו מה ששווה יותר הבשר כשהוא מחותך ממה שהיה קודם לכן, והיינו כדי שכר המחתכה.
<h2>דף ח:</h2>
אמר רבה פעמים שהשוחט אסור, במסוכנת. ומותר לחתוך בה בשר, באטמי דקיימי לקורבנא. ומה שאמרו שהוא מותר, דווקא בסכין חדשה שאין בה שמנונית דאיסורא, אי נמי בישנה וכשהכשירה כגון שליבנה באור, או שהגעילה, או אפילו דצה בקרקע, או ששפה יפה יפה עד שלא ישאר שמנונית על גבה, דקיימא לן בית השחיטה צונן, והילכך אפילו היא בת יומא די לה בכך, לפי שאין חום בית השחיטה המועט מפליט בלעו של סכין. אבל אם לא שפה, חזקה על סכין שיש שמנינות על פניו, וכל שהוא בעין אין אומרים בו שהוא נפגם בשאינו בן יומו, וכיון שהוא בעין נבלע הוא בדפני בית השחיטה אגב דוחקא דסכינא עם חום בית השחיטה, ואע"פ שאין אנו מחזיקין אותו כרותח, והילכך איפשר דאם עבר ושחט קליפת בית השחיטה בעיא. דאיתמר השוחט בסכין של גוים, רב אמר קולף, רבה בר בר חנה אמר מדיח, ותרי לישני איכא, ובלישנא בתרא אמרינן דכולי עלמא בית השחיטה צונן, כלומר שאינו רותח, ומכל מקום אינו צונן גמור. מאן דאמר מדיח שפיר, ומאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע. ודוקא אגב דוחקא דסכינא וחום מועט כחום בית השחיטה, אבל בצונן גמור לכולי עלמא קליפה לא בעי, ואפילו היכא דאיכא דוחקא דסכינא. ומסתברא דהילכתא כרב, דרביה דרבה בר בר חנה הוא. ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ועוד נוסיף בו ביאור בסמוך בע"ה.
סכין ששחט בה טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר בחמין וחד אמר בצונן. והילכתא אפילו בצונן. ואי איכא בליתא דפראסא למיכפריה תו לא צריך. פרש"י ז"ל דמאן דאמר בחמין קסבר בית השחיטה רותח, והילכך צריכה הגעלה בחמין להכשירה מידי בליעתה. ומאן דאמר בצונן קסבר בית השחיטה צונן ולא בלעה הסכין, שלא נתחממה. וגבי הא דאמרינן התם בסמוך דהיתירא נמי הא בלעה מאבר מן החי, פירש הוא ז"ל אבל אבליעת דם לא חייש, שהסכין קשה ואין הדם נבלע בו אלא שמנונית שנבלע ברך ובקשה. וקשיא לי לפירושו דהכא איפסיקא הילכתא בהדיא כמאן דאמר בצונן, ואם כן כמאן דאמר בית השחיטה צונן סבירא לן, ואפילו שמנונית לא בלעה סכין, וכל שכן דם לפי פירושו ז"ל, ואם כן אפילו לחתוך רותח מותר בהדחה בעלמא. ואפילו למאן דאמר בית השחיטה רותח לא בלעה דם, לפי שאינו נבלע בקשה. והילכך בשוחט את הכשירה בהדחה בעלמא סגי ליה, ואפילו לחתוך בו רותח. ואילו בפרק כל הבשר (קי"א, ב') גרסינן אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, ופירש שם רש"י ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בלע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט. וקיימא לן כרב נחמן. ולפי פירושו תיקשי לן תרתי חדא דהכא איפסיקא הילכתא בצונן, דאלמא בית השחיטה צונן, והתם אמרינן דבית השחיטה רותח. ועוד דהכא פירש שאפילו למאן דאמר בית השחיטה רותח אין הדם נבלע בסכין לפי שאינו נבלע בקשה, והתם אמרינן דאסור לחתוך בה רותח כדי שלא יפלוט הדם הנבלע בתוכו. על כן נראה לי דמאן דאמר בחמין, אפילו תימצי לומר דסבירא ליה דבית השחיטה צונן, קסבר דאגב דוחקא דסכינא עם חום קצת כחום בית השחיטה, בלע סכין שמנונית ודם דטריפה, ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט ובלעי צדדי בית השחיטה. ומאן דאמר בצונן קסבר כיון דבית השחיטה צונן אע"ג דאיכא דוחקא דסכינא לא פלטה סכין מה שבלעה, דאין בלע נפלט אלא על ידי רותח ממש, ומיהו ודאי אגב דוחקא דסכינא עם חום קצת כחום בית השחיטה בולע אפילו סכין שהוא קשה שמנונית ודם שהם בעין, והילכך אם שחט בה טריפה בלעה הסכין שמנונית ודם, ועוד יש על פניה שמנונית ודם, ולפיכך אם בא לשחוט בה מדיח או מקנח פני הסכין ודי לו בכך, לפי שאין חום בית השחיטה מפליט מה שהוא בולע בתוך הסכין. אבל אם בא לחתוך בה רותח גמור אסור ואפילו שחט בה את הכשירה, שהרי נבלע בתוכו דם וכשהוא חותך בה רותח חוזר ופולט, והיינו דרב נחמן. אבל בשוחט את הכשירה מותר לשחוט בה לכתחילה ואפילו בלא הדחה כלל, שאע"פ שיש דם על פני הסכין אין בכך כלום, דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי דמא. אבל חלב ושמנונית נבלעין אפילו בסימנין אע"פ דטרידי למיפלט דמא, והילכך סכין ששחט בה את הטריפה צריך להגעילו בחמין אי נמי להדיחו בצונן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וסכין של גוים צריך שיפה או דיצה בקרקע מפני שבלעה מן הרותח הגמור, ואי נמי מתוך שתשמישו תדיר לא תוסר שמנוניתו בהדחה בעלמא. וכיון שכן אע"ג דקיימא לן בסכין טריפה כמאן דאמר בצונן, קיימא לן כרב דאמר בסכין של גוים קולף, לפי שהאיסור שהוא נדבק על פני הסכין והוא עומד בעינו נבלע הוא בבשר עם חום בית השחיטה. והוא הדין לסכין טריפה אם שחט בה קודם שידיח דבין לרב אחא בין לרבינא קולף כרב. וכן פסק רש"י ז"ל כרב דאמר קולף. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרבה בר בר חנה דאמר מדיח. ויש מביאין סעד לדבריו מדאיצטריך הכא למיפסק כמאן דאמר בצונן, ואם איתא דהא לא פליגא אדרב, פשיטא, דהא בהדיא אמרו בפרק כל הבשר (צ"ג, ב') בכל התורה כולה רב אחא ורבינא, רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והילכתא כרבינא לקולא. אלא מדקים להו דהא דרבינא פליגא אדרב דאמר קולף, הוה אמינא דבהא הילכתא כרב אחא דשמעתיה כרב אזלא, קמ"ל דאפילו בהא שבקינן דרב (אחא) ורב אחא ועבדינן כרבינא ורבה בר בר חנה. ומורי הרב ז"ל אמר דזו אינה ראיה, דמשום דבעי לסיומי בה. ואי איכא בליתא דפראסא לא צריך, אמר נמי והילכתא בצונן. ונראין דברי רבינו שלמה ז"ל בפסק זה.
אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהיו לו שלשה סכינין, אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים. תימה לי סכין שמיוחד לשחיטה למה, דהא צריך הוא בדיקה קודם שחיטה, ואפילו חתך בה בשר ונפגם, בשעה שהוא בא לשחוט הרי הוא בודק, ולכשימצא יתקן. ומסתברא לי דנפקא מינה להיכא דבדק לאחר שחיטה והצניעו, שאינו צריך בדיקה כשיחזור וישחוט, דסומך הוא על בדיקתו שלאחר שחיטה של אמש, ואם שחט ולא בדק ונאבד הסכין שחיטתו כשירה, דהעמד סכין על חזקתו. והילכך כל שאינו מיוחד לכך פעמים שיחתוך בה בשר ואינו חושש לו משום פגימה, לפי שאין הבשר מצוי לפגום, ופעמים שישבור עצמות שבבשר ולאו אדעתיה, ומישתלי ושחיט וסמיך אבדיקה ראשונה, ואסור.
<h2>דף י.</h2>
איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה, אמר רב הונא אמר רב אפילו שיבר בה עצמות כל היום כולו פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה, ורב חסדא אמר כשירה, אימר בעצם נפגמה. ואמרינן בשלמא רב הונא כשמעתיה, כלומר דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה, ובכלל זה עד שיוודע לך שנשחטה בסכין יפה שאין בה פגימה, אלא רב חסדא מאי טעמיה. אמר לך עצם ודאי פגים, עור ספק פגים ספק לא פגים, ואין ספק מוציא מידי ודאי. כלומר עור אינו מצוי לפגום ועצם מצוי לפגום, ואין מניחין את המצוי ותופשין את שאינו מצוי. ואותיב ר' אבא לרב חסדא לסיועיה לרב הונא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו, כלומר לאחר טבילה, לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן, והא הכא דודאי טבל, ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה, וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי. וקשיא לי ולרב הונא מי ניחא, והא ההוא דודאי בשלא חפף סמוך לטבילה היא, דאי חפף סמוך לטבילה עלתה לו טבילה, וכדאמרינן בנידה פרק אחרון (ס"ו, ב') אמר ר' יוחנן טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול, ואילו גבי סכין בודאי כשבדק קודם שחיטה היא, דאי לא בדק אפילו רב חסדא מודה, ולא עוד אלא אפילו נאבד הסכין ולא בדקו שחיטתו פסולה, דסתם סכינין אינן בדוקין. ותדע לך מדאמרינן (ג', ב') גבי משומד אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו, לא בדק בודק סכין אחריו, וכולן ששחטו אהייא, אי אישראל משומד, אי איתיה לסכין לבדוק, אי ליתיה לסכין כי אחרים רואין אותן מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קא שחיט, אלמא סתם סכינין אינם בדוקין. דאי לא תימא הכי כי שחיט וליתיה לסכין אמאי חיישינן לסכין פגומה, ואי משום דאוכל נבילות הוא לתיאבון, הא אמרינן (ד', א') דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, אלא טעמא כדאמרן דסתם סכינין אינן בדוקין. ואיהו לא טרח לתקוני. וכיון שכן ההיא דטבל ועלה תיקשי אפילו לרב הונא. וניחא לי דחתיכת העור לרב הונא כנתעסקה במין קודם טבילה הוא, דעור לרב הונא ודאי פגים, ואפילו לרב חסדא מיפגם פגים אלא שאינו מצוי לפגום כעצם. ותדע דהא לא אמר רב חסדא עצם ודאי פגים עור לא פגים, אלא, עור ספק פגים ספק לא פגים קאמר, והילכך הכא מכל שכן קא פריך, ומה התם דאינו יודע אם נתעסק במין החוצץ קודם טבילה או לאו, אמרת לא עלתה לו טבילה, הכא דודאי נתעסק קודם שחיטה במין הפוגם, דהיינו עור, לא כל שכן. ופריק, שאני התם הואיל ואיתליד ביה ריעותא ואיכא למימר העמד טמא על חזקתו, אבל הכא לא איתליד ריעותא בגוף הבהמה, אלא הרי היא שחוטת סימנין לגמרי לפניך, וסכין הוא דאיתרעאי, וכבר נבדק קודם שחיטה, העמידנו על חזקתו ואימר לאחר שחיטת סימנין נפגם בעצם דמפרקת. ויש מקשים מפני מה לא חזר והקשה לו מהא דתנן (מקואות פ"ב, מ"ב) מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות, ואמאי לימא מקוה איתרעאי גברא לא איתרעאי, שהרי טבל לפניך. ויש מתרצים דהכי קאמר התם ודאי גברא איתרעאי, שאי איפשר להיות המקוה חסר או שיהא דבר החוצץ עליו בשעת טבילה ותעלה לו טבילה, אלא הרי הוא ודאי כאילו לא טבל כלל, והילכך העמד טמא על חזקתו, אבל בהמה לא איתרעאי, דאף כשתימצא לומר שנפגם הסכין בעור, אכתי איכא למימר דלא פגעה פגימה בסימנין כלל ובמה שיש ממנו בלא פגימה נשחטו, וכגון שיש בסכין מלא שני צוארין, הילכך לא אלים ריעותא דסכין לאפוקי בהמה מחזקת כשרותה שהיא שחוטה לפניך. ואינו מחוור בעיניי, דרב הונא ורב חסדא בסתם סכינין נחלקו, ואם איתא הוה להו למימר השוחט בסכין ארוכה ונמצאת פגומה. והנכון דשאני ריעותא דמקוה דאלימא לאורועי טבילה, כיון שנמצא חסר לפניך וליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא, אבל ריעותא דסכין לא אלימא לאורועי בהמה, כיון דעור ספק פגים ספק לא פגים ועצם ודאי פגים. ואי נמי למסקנא דאמרינן דרב חסדא אפילו בשלא שיבר בה עצמות אמרה, התם נמי היינו טעמא משום דתלינן דילמא בעצם דמפרקת נגע ובו נפגם, דעצם דמפרקת נמי טפי פגים מעור. והילכך אפילו בשאין בסכין אפילו כמלא צואר אמר רב חסדא הכי. ואסיקנא הילכתא כוותיה דרב הונא בשלא שיבר בה עצמות והילכתא כוותיה דרב חסדא בששיבר בה עצמות. ויש אומרין דדווקא בשוחט בסכין ארוכה שיש בה כדי שיעור שני צוארין וכמו שכתבתי למעלה. ויש אומרין אפילו בסכין קטנה. וכן נראה לי עיקר, וכמו שכתבתי, מדלא אמור השוחט בסכין ארוכה, וקאמרי סתם השוחט בסכין ונמצאת פגומה. ושיבר בה עצמות דקאמרינן, פי' בששיבר בה עצמות דעלמא דווקא, אבל אם נגע בעצם דמפרקת לא, דעצם דמפרקת רך ואינו מצוי לפגום [יותר מעור. ויש אומרים דאפילו בעצמות דעלמא בכעין עצם דמפרקת, כלומר בדרך הולכה והבאה לא תלינן להקל, דדרך הולכה והבאה אינו מצוי לפגום], והיינו דקאמר בששיבר בה עצמות, כלומר שמכה על עצמות ומשברן. והוא הדין אם נפלה סכין על חודה על גבי אבנים או עצמות, אבל אם לא נודע שנפלה על חודה, לא. ואם תאמר אפילו בששיבר בה עצמות נימא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכרב הונא, דהא קיימא לן כוותיה בההיא. יש לומר שאני הכא דהואיל ובדק סכין תחילה ובהמה שחוטה לפניך, מימר אמרינן העמד הסכין על חזקתו ופגימה זו על ידי שבירת עצמות היתה. וכיון דאיפסיקא הילכתא כרב חסדא בששיבר בה עצמות, שמעינן מינה דכל שכן בשנאבד הסכין עד שלא בדקו לאחר שחיטה, דהשתא בנמצאת פגומה לפניך אתה תולה להקל אם שיבר בה עצמות, ומשום דהעמד סכין על חזקתו עם חזקת כשרות הבהמה שהיא שחוטה לפניך, בשאינה לפנינו ולא נולד בה שום ריעותא לא כל שכן שיש לנו להעמידה על חזקתה. ועוד יש לי להביא ראיה מדאמרינן (ג', ב') במשומד אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו, ואם אתה חושש לסכין מן הסתם שמא נפגם, גם אתה מצריך על כרחינו בדיקת סכין אחריו, שהוא אינו נאמן עליו, ואנן הא אמרינן דאין צריך לבדוק סכין אחריו, אלמא כל שבדק ונתן לו אינו צריך לבדוק אחריו. וזו ראיה שאין עליה תשובה.
<h2>דף י:</h2>
הוה עובדא וטרף רב יוסף תליסר חיוותא. ואמרינן כמאן כרב הונא ואפילו בקמייאתא, לא כרב חסדא ומשנייה ואילך. ואיבעית אימא כרב הונא, דאי כרב חסדא, מיכדי מיתלא בעצם דמפרקת תלינן, ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא איפגים דילמא בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא. כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתא, כלומר אפילו בקמייתא וכההיא דלעיל, לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, כלומר משנייה ואילך, וכההיא שינויא דשנינן לעיל לא כרב חסדא ומשנייה ואילך, ובתרייתא דלאחר ראשונה קאמר, ומשום דבשחט שתים, ראשונה קרוייה קמייתא ושנייה קרוייה בתרייתא, נקט כי האי לישנא, אבל בההיא דלעיל דהוו טובא איצטריך לפרושי אפילו בקמייתא, ולמימר נמי משנייה ואילך, משום דאיכא טפי משנייה. ואקשינן אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם. דבשלמא אי כרב הונא ולמיפסל קמייתא, בדיקה זו בדיקה שלאחר שחיטה היא, ושלאחר שחיטה אינה צריכה חכם, אלא אי כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, היינו בדיקה שלפני שחיטה, ואף היא תהא צריכה חכם. ופרקינן לא אמרו בדיקת חכם אלא מפני כבודו של חכם, ודי לכך בבדיקה ראשונה ממש. והילכך אע"ג דקיימא לן כרב הונא בשלא שיבר בה עצמות, רב כהנא הוה מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא, ועצה טובה קמ"ל כדי שלא לפסול את כולן אם נמצאת הסכין פגומה אחר שחיטת כולן. ומצריך דקאמר לא לחיוב, אלא מצריך משום בל תשחת. ואי נמי הכי קאמר הבא להתיר את כולן חוץ מאותה שנמצאת סכין פגומה אחר שחיטתה, צריך לבדוק בין כל אחת ואחת, דאי לא כולן פסולות ואפילו הראשונה. ומיהו אם נאבד הסכין אפילו לאחר שחיטת בהמות הרבה, אע"פ שלא היתה לו בדיקה בין כל אחת ואחת, כולן מותרות. ומכל מקום כדעת הראשונים ז"ל כל שהסכין לפנינו בודקין אותו, וכמו שאנו בודקין את הריאה לכתחילה, ואע"פ שאנו מחזיקים אותה בכשירה, או משום חזקה או משום רובא, ואפילו בא זאב ונטל את הריאה והחזירה כשהיא מנוקבת אין חוששין לה. ויש מי שאומר דאזלינן בתר האי לישנא דאמרינן בדרב כהנא דכרב חסדא עביד ולאכשורי בתרייתא, דהאי לישנא חומרא היא ובשל תורה הלך אחר המחמיר, דלהאי לישנא אפילו רב חסדא לא מכשר אלא בשוחט חדא, דתלינן בעצם דמפרקת, אבל בשוחט הרבה מודה הוא דחיישינן דילמא בעצם דמפרקת איפגים, ומראשונה ואילך נפקא לה סכין מחזקתה כאילו שיבר בה עצמות. ואע"ג דלא קיימא לן כרב חסדא להקל, מכל מקום מיחש חיישינן להחמיר כוותיה להצריך בדיקה בין כל חדא וחדא, וכרב כהנא דמצריך בדיקה נמי בין כל חדא וחדא. וכן ראיתי משמו של הר"א ב"ד ז"ל. אבל הר"מ בר' נחמן ז"ל ומורי הרב ז"ל התירו בשלא נגע בעצם דמפרקת, אבל בשנודע שנגע בעצם דמפרקת, אם נמצאת פגומה לבסוף, אע"פ ששיבר בה עצמות לאחר שחיטת כולן, כולן אסורות מאותה שנגע בעצם דמפרקת ואילך, דחוששין להחמיר שמא בנגיעתו בעצם דמפרקת נפגם. וכן נראה עיקר. ויש מי שאומר דהא דאמרינן בדרב כהנא לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא דחייה בעלמא היא, ורב כהנא כרב הונא אמרה, אבל לרב חסדא אפילו בתרייתא מישרא שריא, וכלישנא דאמרינן בעובדא דרב יוסף דכרב הונא אמרה, דאילו לרב חסדא כיון דתלינן בעצם דמפרקת ממאי דבעצם דמפרקת קמייתא איפגים דילמא בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים. וכיון דהאי לישנא איתמר בטעמא כדידיה קיימא לן, ורב כהנא משום דעצה טובה הוא דהוה מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא, וכדכתבינן לעיל. והילכך אפילו בשוחט בהמות הרבה ונאבד הסכין, או ששיבר עצמות לאחר שחיטת כולן, כולן כשירות, ואפילו נגע בעצם דמפרקת, לפי שאין עצם דמפרקת עשוי לפגום דרך הולכה והבאה יותר מעור. וכן דעת הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל. ויש לחוש ולהחמיר בשנגע ודאי בעצם דמפרקת, וכדברי רבותיי נוחי נפש שכתבתי.
<h2>דף טו:</h2>
תנן התם השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשירה. פי' מגל יד, שצדו האחד סכין וצדו השני עשוי פגימות פגימות, ואם שחט בצד החלק שחיטתו כשירה. אבל לכתחילה לא ישחוט, גזירה צדו האחד אטו צדו השני, דאמרינן עלה השוחט דיעבד אין לכתחילה לא, מאי טעמא, דילמא אתי למיעבד באידך גיסא. ואם הוחלקו שיני המגל, בין מגל יד בין מגל קציר, שוחטין אפילו באותו צד שהוחלק, ולא גזרינן הוחלקו אטו לא הוחלקו, דתנן (י"ח, א') ואם הוחלקו שיניה כשירה.
תנן בפרק קמא דחולין בכל שוחטין, חוץ ממגל קציר והמגרה והשינים והצפורן, מפני שהן חונקין. מגל קציר יש בו פגימות הרבה, וכולן מסוכסכות ונוטות לצד אחד, ואעפ"כ אפילו הוליך ולא הביא שחיטתו פסולה, מפני שחוששין מתוך שפגימותיה מרובות שמא השיב ידו מעט ולא הרגיש ופגעו סימנין באחת מן הפגימות ונקרעו. המגרה פגימותיה זקופות ויש להן שתי מורשות, ובין הוליך ולא הביא בין הביא ולא הוליך, אי איפשר שלא פגעו סימנין באחת מן המורשות ונקרעו. ואפילו אין שם אלא פגימה אחת כיוצא בזה, שחיטתו פסולה. (י"ז, ב') דתנו רבנן סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה, כלומר אע"פ שכולן מסוכסכות. ושאין לה אלא פגימה אחת, אוגרת פסולה, מסוכסכת כשירה. היכי דמי אוגרת והיכי דמי מסוכסכת, אמר ר' אלעזר אוגרת משתי רוחותיה, מסוכסכת מרוח אחת. מאי שנא משתי רוחותיה דמורשא קמא מחליש בתרא בזע, ופרש"י ז"ל דכל מורשא קורעת הסימנין בין שפוגעת בהן בין בירידתן ממנה, ולפיכך הקשה מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחלשא עור ובשר בירידתן ממנה ובתרא פוגעת בסימנין וקורעת, מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחליש עור ובשר ומורשא של פגימה בזע, כלומר כשנופלין הסימנין ממנה נקרעין. ואוקימנא דמסוכסכת כשירה דווקא בדקיימא ברישא דסכינא, דאין הסימנין נוגעין במורשא כלל ואפילו דרך נפילה. ואינו מחוור, חדא דמסוכסכת דמכשרינן מי לא עסיקינן בשוחט סימנין שאין עליהן עור ובשר כלל, ואי נמי אפילו בחצי קנה פגום ושוחט בו כל שהו וגמרו. ועוד כיון דאוקימנא מסוכסכת דכשירה דווקא בדקיימא ברישא דסכינא והוליך ולא הביא, אלמא אוגרת נמי אפילו בדקיימא ברישא דסכינא והוליך ולא הביא, ותמה על עצמך היאך איפשר שהעוקץ הראשון העומד בראש הסכין ממש יקרע העור והבשר. ועוד אם איתא דאפילו מסוכסכת בדקיימא באמצע הסכין פסולה, אם כן מאי שנא סכין שיש בו פגימות הרבה, אפילו חדא נמי דומיא דהרבה, והיכי דמי כגון דקיימא באמצע, דאי איפשר לפגימות הרבה שלא תהא אחת מהן באמצע. לפיכך נראה דלעולם אין הפגימה קורעת אלא בפגימתה בסימנין דרך הבאה, שהסימנין נאחזין בעוקץ הפגימה ונקרעין. ויש מפרשים דהכא הכי קאמר מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא אע"פ שאינה קורעת אלא מחלשת, המורשא האחרת פוגעת בהן וקורעת, אם כן מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחליש, כלומר אע"פ שדרך הליכתה אין כאן אלא חתיכה כתיקנה, מכל מקום כשחוזרת פוגעת וקורעת. ופריק בדקיימא ברישא דסכינא, שאינה פוגעת בהן. ופריך סוף סוף אע"ג דקיימא ברישא דסכינא על כרחין פוגעת בהן דרך הבאה, דהא סתמא בסכין שאין בה אלא שיעור שחיטה איירי, דהיינו מלא צואר בלבד ובמוליך ומביא. ופריק כשהוליך ולא הביא, [בסכין ארוכה שיש בה כדי שיעור שני צוארין, והכי קתני אוגרת פסולה בכל ענין ואפילו הוליך ולא הביא], אבל מסוכסכת פעמים שהיא כשירה, והיכי דמי בשהוליך ולא הביא. ומעתה לא שנא בדקיימא ברישא דסכינא ולא שנא קיימא באמצע סכינא, כל שהוליך ולא הביא שחיטתו כשירה. ותדע לך, מדאמרינן בסמוך אמר ליה הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה, והא אמרת מסוכסכת כשירה, לא קשיא כאן שהוליך ולא הביא [כאן שהוליך והביא], ולא הזכיר שם דקיימא ברישא דסכינא, דאלמא לא שנא, אלא כל שהוליך ולא הביא כשירה. וכן דעת הרב אלפסי ז"ל. ואף פירוש זה אינו נכון בעיניי, חדא דאם איתא דהשתא הדר ביה מאוקמתא קמייתא דאוקימנא בדקיימא ברישא דסכינא אם כן הוה ליה למימר אלא בשהוליך ולא הביא. ועוד כשהקשינו בתחילה מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחלשא מורשא בזע, היינו בזע דרך חזרתה, ואם כן מה תירץ לו בדקיימא ברישא דסכינא, דהא אפילו הכי כשהביא פגע בה, וכי תימא היינו דאקשי ליה סוף סוף כי אזלא מחלשא כי אתיא בזעא, הא לא משמע הכין, דמכל מקום מעיקרא מאי קא מתרץ, ועוד דלישנא דסוף סוף משמע דהיא קשיא מחודשת. על כן נראה לי דהאי דקיימא ברישא דסכינא דקאמר, לאו ברישא ממש קאמר, כלומר קרוב לראש הסכין, אלא כלפי ראשה קאמר, ושעוקץ הפגימה נוטה כלפי בית יד של סכין. והכי קאמר מדפסלת אוגרת שיש לה שתי מורשות וקא מכשרת מסוכסכת משום דלית לה אלא מורשא חדא, אלמא משמע דמסוכסכת בכל ענין כשירה ואפילו קיימא בסוף ונוטה כלפי הראש, ואם כן אמאי כשירה, דהא כשמוליך חורפא דסכינא מחלשא עור ובשר, ואפילו בשיש עליהן עור ובשר, ומורשא דסכינא קורעת בפגיעתה, וכל שכן אם אין עליהן עור ובשר או כששוחט חצי קנה פגום. ופריק דקיימא בראש הסכין, ולאו דווקא בראש ממש, אלא בעומדת כנגד הראש והמורשא נוטה כלפי הסוף, והילכך בשהוליך ולא הביא לעולם לא תפגע בסימנין. ופריך סוף סוף כי אתא בזע, דסתם שוחט מוליך ומביא. ופריק בשהוליך ולא הביא, ולעולם בדקיימא ברישא דסכינא כדאמרן. והוא הדין בדקיימא בסופא דסכינא ובשהביא ולא הוליך, אלא משום דאורחא דמילתא כשאדם שוחט מוליך תחלה ואחר כך מביא, וכדאמרינן בכולה מכלתין בשהוליך והביא, בשהוליך ולא הביא, לפום כן אמר בדקיימא ברישא דסכינא. והילכך כי אמרינן בדרבא לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא, לא צריך לפרושי בה והוא דקיימא ברישא דסכינא, [דכל שאמר בשהוליך ולא הביא כאילו פירש בשלא פגעה הפגימה בסימנין, והיכי דמי בדקיימא ברישא דסכינא], דאי לא מאי אהני לן אי הוליך ולא הביא. והילכך בין שעומדת קרוב לראש הסכין בין באמצעו בין בסופו, כל שהמורשה פונה לסוף הסכין והוליך ולא הביא כשירה. והוא הדין בהפך, ובשהביא ולא הוליך.
<h2>דף טז.</h2>
ולענין שוחט במחובר, גרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין יתיב רב אחוריה דר' חייא ויתיב ר' חייא קמיה דרבי, ויתיב וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש, שנאמר וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. צהבו פניו. אמר ליה רב לר' חייא מאי קאמר לך, וא"ו דקאי אאופתא. והא רבי קרא קאמר, זריזותיה דאברהם קמ"ל. ושנינו שם בפרק ראשון (ט"ו, ב') השוחט בצור ובקנה שחיטתו כשירה, ואקשינן עלה בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא, והתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, ופרקינן כאן בתלוש כאן במחובר. ומסקנא דמתני' רבי היא ובתלוש ולבסוף חברו ובטלו, והילכך לכתחילה לא ישחוט, גזירה אטו מחובר מעיקרו, ואם שחט שחיטתו כשירה. אבל במחובר מעיקרו אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה, דמחובר מעיקרו דאורייתא הוא לרבי מויקח אברהם את המאכלת, והיינו דקתני בברייתא השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ור' חייא מתיר, והיינו מחובר מעיקרו. ושיילינן ומנא תימרא דשאני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו, דתניא השוחט במוכני שחיטתו כשירה, במחובר לקרקע שחיטתו כשירה, נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה, היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה עולה מאיליו ושחט בה שחיטתו פסולה. קשיאן אהדדי, אלא לאו שמע מינה דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו שמע מינה, דמחובר מעיקרו כקנה העולה מאיליו שחיטתו פסולה, ובמחובר לקרקע דרישא דשחיטתו כשירה היינו תלוש ולבסוף חיברו. וברייתא דקתני (שם ט"ו, ב') בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, דמשמע דאפילו לכתחילה שוחטין, אוקימנא כר' חייא דלית ליה איסור מחובר כלל. ואני תמיה מפני מה דחו אותה ברייתא מדרבי, לימא כולהו, ברייתא ומתני', רבי נינהו, וברייתא דקתני רבי פוסל, במחובר מעיקרו, ומתני' דקתני השוחט דיעבד אין לכתחילה לא, בתלוש ולבסוף חיברו ובטלו. ואידך ברייתא דקתני בכל שוחטין אפילו לכתחילה, בשלא בטלו, וכתלוש גמור דמי. ומדלא אמרי הכין, נראה לי דלכתחילה לא מכשר רבי אפילו בשלא ביטלו, וברייתא נמי לא מיפלגא בין ביטלו ללא ביטלו בלכתחילה, דהא קתני נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה, וסכין לא מבטלי ליה. והילכך לא איפשר לאוקומה אלא כר' חייא. ומינה דלדידן דקיימא לן כרבי, אפילו לא בטלו לכתחילה לא ישחוט.
אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ז כתלוש דמי, דאמר רב המשתחוה לבית אסרו, ואי סלקא דעתך מחובר הוא, אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. לענין הכשר זרעים תנאי היא. תלוש ולבסוף חיברו לענין שחיטה מאי, פי' ולבסוף חיברו ובטלו, דומיא דהמשתחוה לבית. תא שמע היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה יוצא מאיליו שחיטתו פסולה, פי' וקס"ד דבכותל בניין קאמר, ואפילו הכי קתני שחיטתו פסולה. ולדבריו מתני' דקתני השוחט בצור שחיטתו כשירה, בשלא ביטלו, ודחינן הכא במאי עסקינן בכותל מערה, דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאיליו, ש"מ. תא שמע נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה, ודחינן שאני סכין דלא מבטלי ליה. תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשירה, ודחינן דילמא פרושי קא מפרש מאי מחובר לקרקע, דומיא דסכין דלא מבטל ליה. וקשיא לי אהא שמעתא טובא חדא, היאך מייתי לה להאי ברייתא מסורסת פשיט (מרישא) [מסיפא] והדר ממציעתא והדר מרישא. ותו מעיקרא פשיט מינה לאיסורא והדר פשיט מינה להיתירא. ותו מאי קא מייתי מרישא להיתירא ולומר דרישא בתלוש ולבסוף חיברו ובטלו, והא לדידיה סופא בכותל בניין היא ואפילו הכי קתני שחיטתו פסולה, ותקשי ליה רישא לסופא, אלא על כרחו רישא בשלא בטלו ופרושי קא מפרש. ואיפשר לי לומר דכל הני (שמעתין) [תשמעין] לאו חד גברא קא מייתי להו, אלא מאן דמייתי מסופא הוה סבירא ליה דרישא ומיצעיתא [בשלא בטלו ופרושי קא מפרש, ומאן דקא מייתי מרישא ומציעתא] הוה מוקי סופא בכותל מערה ורישא בשל בניין ופשיט מינה להיתירא. עוד נראה לי דאף לכשתימצא לומר דחד גברא הוא ניחא, דאיהו סבר דהאי תנא מכניף בהאי ברייתא כולהו דיני מחובר, וסופא תנא מחובר מעיקרו דהיינו קנה היוצא מאיליו, ועריב ותנא בהדיה צור היוצא מן הכותל כלומר בכותל בניין, ולאשמועינן דתלוש ולבסוף חיברו ובטלו כמחובר מעיקרו דמי, דאי בכותל מערה היינו קנה היוצא מאיליו ותרתי למה לי. ונעץ סכין בכותל דהיינו תלוש ולא בטלו לאשמועינן דאפילו לא בטלו לכתחילה לא ישחוט דהשוחט קתני, ואע"ג דאיכא תרתי לטיבותא חדא דלא בטלו ועוד שיש מוכיח בגופו שלא בטלו דסכין לא מבטלי ליה אינשי. ורישא דהיינו במחובר לקרקע שחיטתו כשירה לאשמועינן דכל שלא בטלו אפילו הוי דבר שאין מוכיח בגופו שאינו מבטלו כגון אבן וקנה אפילו הכי [כל] שלא בטלו שחיטתו כשירה. אישתכח דברייתא היא כללא לכולהו מחוברין. וכי (רמי) [דחי] ליה דסופא בכותל מערה, קא דייק ואזיל אם כן נימא איפכא ונידוק מרישא או ממציעתא דכתלוש דמי, דאימא מציעתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה, ומסתמא מדסופא במחובר מעיקרו מציעתא למטה מינה דרגא חדא והיינו תלוש וחיברו ובטלו, וקתני שחיטתו כשירה. ודחי שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר דילמא משום הכי נקט סכין לאשמועינן דדווקא בשלא ביטלו משום דסכין לא מבטלי ליה אינשי. ומדאמר ליה שאני סכין דלא מבטילי ליה ולא אמר ליה התם בשלא בטלו, הוה משמע ליה דלכשתמצא לומר דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי, אפילו לא בטלו נמי כמחובר דמי כל שאינו מוכיח בגופו שאינו מבטלו כסכין, ולפיכך אייתי ליה מרישא ת"ש במחובר לקרקע שחיטתו כשירה, והאי מחובר היכי דמי אי ממין המוכיח בגופו שאינו מבטלו היינו מציעתא ממש. והשיב אין הכי נמי, ורישא ומציעתא חדא נינהו ופרושי קא מפרש. ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר תא שמע נעץ סכין בכותל, כלומר אי אמרת בשלמא סופא בכותל בניין, רישא על כרחין בשלא בטלו ואין צריך לפרש, אלא לדידך דמוקמת לה בכותל מערה אם כן מציעתא בתלוש ואפילו בבטלו, דאי לא הוה ליה לפרושי והוא שלא בטלו. ודחי שאני סכין דלא מבטלי ליה אינשי, ואין צריך לפרש. תא שמע מרישא והא הכא דלאו בסכין, ותאני מחובר סתם ולא פירש, אלמא אפילו בטלו שחיטתו כשירה, ודחי דילמא ההיא גופא בסכין ופרושי קא מפרש. ועדיין קשה לי אי פרושי קא מפרש כשירה כשירה למה לי. ומכאן היה נראה לי לכאורה דהא דיחויא בעלמא היא ולאו דסמכא, ולא דייקינן בה כולי האי, וכיון שכן אע"ג דהא דרבא לא איפשיטא בהדיא, לכאורה ברייתא בכותל בניין כדאוקימנא מעיקרא וכמחובר דמי, ותנא כנופי קא מכניף כולהו מחוברין כדכתיבנא. ואלא מיהא לישנא דגמרא עיקר, ולישנא דגמרא הכין היא דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כתלוש דמי, וכדאוקמינא מתני' אליבא דר' ואמרינן דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו, ועוד דלא דחקינן ומוקמינן מתני' בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו, וכיון דלישנא דגמרא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו כתלוש דמי, לא שבקינן מאי דאיפשיטא לגמרא ותפשינן מאי דאיסתפקא ליה לרבא. הילכך כתלוש דמי ובין בטלו ובין לא בטלו לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה.
<h2>דף טז:</h2>
אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה. אמר רב הונא אמר רב לא שאנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס. ואקשינן עליה והא קתני בברייתא בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה. ואע"ג דהא ברייתא כר' חייא אתיא, בהא לא פליגי, דבמחובר דווקא פליגי אבל בחשש דריסה לא פליגי, ואי חיישינן אפילו ר' חייא הוה חייש בהא. ועוד דאפילו בתלוש ולבסוף חברו ממש לא פליגי ר' ור' חייא בדיעבד, ותרויהו אכשורי מכשרי, ואלו לרב הונא על כרחין בצואר בהמה למעלה פסולה. ותדע לך דאלו לכתחילה קאמר, אפילו צואר בהמה למטה נמי לכתחילה לא, דהא ליכא מאן דשני ליה בלכתחילה בין בטלו לשלא בטלו וכדכתיבנא לעיל. וברייתא נמי דנעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה הכין מכרעא על כרחין, דסכין לא מבטלי ליה אינשי. ואם כן מאי שנא בין צואר בהמה למטה בין צואר בהמה למעלה, אלא על כרחין לרב הונא כל שצואר בהמה למעלה פסולה. וחיישינן שמא ידרוס דקאמר ולא קאמר חיישינן שמא דרס, מסתברא דהכי קאמר צואר בהמה למעלה פסולה ואפילו אמר בריא לי שלא דרסתי, דאם אתה מתיר לו חיישינן שמא ידרוס ולאו אדעתיה. הילכך אפילו שחט שחיטתו פסולה. ואסיקנא אמר רב פפא כי תניא ההיא בעופא דקליל. והילכך בבהמה צואר בהמה למטה כשירה, צואר בהמה למעלה אפילו אמר בריא לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה. כך נראה לי. אבל עופא דקליל אפילו צואר למעלה כשירה. ומסתברא שלא בכל עוף התירו אלא בעוף הקל כתרנגולין ולמטה מהן, אבל באווזין ולמעלה מהן חוששין להן, שאף הן מכבידין כבהמה, כיון שהטעם באיסור זה מחשש דרסה. לא במחובר לקרקע בלבד אמרו אלא אפילו בקורה התלושה הוא הדין והוא הטעם.
<h2>דף יז:</h2>
אמר רב חסדא מנין לבדיקת הסכין מן התורה, שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם. פשיטא, כיון דכי נקבה טריפה בעיא בדיקה, לחכם קאמרינן. לחכם, והא אמר ר' יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. כיצד בודקין את הסכין, אמר רב פפא צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא. בסורא אמרי בשרא אכלה בשרא בדיק לה. והילכך צריכה בשרא, משום וושט, וצריכה טופרא, משום קנה. רבינא ורב אחא בריה דרבא הוו יתבי קמיה דרב אשי, אייתיאו סכין קמיה דרב אשי למיבדקה, [אמר ליה רב אשי לרב אחא [בדקה], בדקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא], אמר ליה רב אשי יישר, וכן אמר רב כהנא, רב יימר אמר אבישרא ואטופרא, ואתלת רוחתא לא צריכא. ואנן קיימא לן כרב אשי ורב כהנא ורב פפא ורב אחא, דכולהו אמרי צריכא אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא.
כמה שיעור פגימת הסכין, גרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין אמר רב חנא בר קטינא אמר ר' שמעון בן לקיש שלש פגימות הן פגימת עצם בפסח, פגימת אזן בבכור, פגימת מום בקדשים. ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידך בקדשים קא מיירי בחולין לא קמיירי, כלומר ריש לקיש למה לא מנה פגימת סכין, משום דלא מיירי בחולין אלא בפגימות הקדשים. וכולן פגימתן כפגימת המזבח. וכמה פגימת המזבח, כדי שתחגור בה צפורן. יש מי שאומר דהלכה כרב חסדא דמני סכין בהני פגימות דפגימתן כפגימת המזבח. ותדע לך דהכין הילכתא, מדקא מתמה תלמודא אריש לקיש מאי טעמא לא מני איהו נמי פגימת סכין בהדי הנך דפגימתן כפגימת המזבח, דאלמא פשיטא להו דהילכתא כרב חסדא, ואהדרינן דריש לקיש משום דלא מיירי בחולין לא מני לה, הא לאו הכין הוה מני לה, אלמא כולהו כרב חסדא סבירא להו. ואין זה מחוור, דהא בעא מיניה רב אחא בריה דרב אדא מרב אשי דמיא לסאסא מאי, ודמיא לסאסא אינה חוגרת ציפורן, ואפילו חוט השערה אינה חוגרת, ואי פשיטא להו דפגימת סכין כפגימת המזבח, מאי קא מיבעיא ליה דמיא לסאסא. ורב אשי נמי דאהדר ליה מאן יהיב לן מבישריה ואכלינן, דעדיף מינה הוה ליה למימר, ולימא ליה הא אמר רב חסדא פגימת סכין כפגימת המזבח, והויא דמיא לסאסא וטפי מינה בכלל היתר זה. ועוד דהא אמרינן במערבא בדקי לה בשמשא, בנהרדעא בדקי לה במיא, רב אדא בר יעקב בדיק להו בחוט השערה, רב ששת בדיק לה בריש לישניה, וכל הני ודאי לכאורה לית להו כרב חסדא, דאם איתא אמאי בדקי לה הכין, והא אפילו הכין אם לא אגרה צפורן כשירה. אלא ודאי כולהו דלא כרב חסדא נינהו. והא דאקשי אדריש לקיש אמאי לא מני איהו נמי פגימת סכין כדמני לה רב חסדא בהדי הנך, הכי קאמר כיון דאיהו מכניף כולהו פגימות, אמאי לא מני נמי פגימת סכין, ואי משום דסבירא ליה דפגימת סכין אין שיעורה כשיעורא דהנך, לימא ארבע פגימות הן וכולן פגימתן כפגימת המזבח ופגימת סכין בכל שהו. והילכך קיימא לן דפגימת סכין בכל שהו. וכן נראית דעת הרב אלפסי ז"ל. ומיהו לאו דוקא כל שהו, דהא אוגרת קרינן לה, ואוגרת כשמה שאוגרת שום דבר, ואפילו חוט השערה. אבל בשאינה אוגרת שום דבר כשירה, והיינו דמיא לסאסא.
<h2>דף ל:</h2>
כמה יהא בסכין ויהא כשר לשחוט בו, שנינו בפרק השוחט היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלוא צואר כשירה. היה שוחט והתיז שני ראשים כאחת, אם יש בסכין מלוא צואר שחיטתו כשירה, ואם לאו פסולה פי' מלא צואר חוץ לצואר, וכן מלא צואר חוץ לשני הצוארין. בד"א כשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך, אבל בזמן שהוליך והביא אפילו כל שהוא ואפילו באיזמל שחיטתו כשירה. וגרסינן התם בגמרא אמר רב מנשה ובאיזמל שאין לו קרנים, [שאם יש לו קרנים, מתוך שהוא קטן חוששין שמא דרך הולכתו והבאתו יסתבכו הסימנים בקרנים] ויקרעו או ינקבו. אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מחטא מאי, אמר ליה מחטא מיבזע בזע. מחטא דאושכפי מאי, כלומר שפיה רחב מעט, אמר ליה תנינא אפילו כל שהוא, מאי לאו מחטא דאושכפי, לא איזמל. איזמל בהדיא קתני לה, פרושי קא מפרש מאי כל שהוא, איזמל. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתא מחטא דאושכפי, השתא מחטא דאושכפי שריא, איזמל מיבעיא. ודחינן איזמל איצטריכא ליה, סד"א ליגזור איזמל שאין לו קרנים אטו שיש לו קרנים, קמ"ל. ומיסתברא דמחטא דאושכפי אסירא, דרב אשי לאו [בדוקא קאמר, אלא מיתלא הוה תלי למילתיה בכל שהוא דמתני' ואמר במסתפק מאי לאו] מחטא דאושכפי, וכיון דדחינן ליה לא איזמל ופרושי קא מפרש, ושתק, איפשר דקבולי קבלה. ואע"ג דאמרינן הכי נמי מסתברא ודחינן איזמל איצטריכא ליה, לאו למימרא דדחינן ליה לגמרי, אלא מאי דקאמר דהכי נמי מסתברא הוא דדחינן, דאי משום הא לא איריא, דאיפשר דאיזמל איצטריכא ליה. מכל מקום כיון דהא מילתא דאיסורא היא, נקיטינן לחומרא ודוקא איזמל אבל מחטא דאושכפי לא. ואיזמל שאין לו קרנים דווקא, הא יש לו קרנים לא. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו דיש אומרים שלא נאמרו דברים הללו אלא בעוף שצוארו דק, אבל בבהמה אין לו לשחוט לכתחילה בכל שהוא. וכן כתב הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל. ואין הדברים נראין כן מדין הגמרא, שאילו כן לא שתקו בגמ' מדבר זה. ומכל מקום ראוי לחוש לדבריהם לכתחילה. אבל בדיעבד לכולי עלמא שחיטתו כשירה.
